מאמרים וכתבות
אל ההרים הארורים ובחזרה: יומן מסע באלבניהטייל, כתב וצילם: יואל אורן*
![]() |
| נהג פרדות יורד לעמק ת'ת' |
עמק ולבונה באלבניה, פאתי הכפר רגאם: אנחנו צועדים בטור מרווח באפיק הואדי הרחב לכיוון בית-ההארחה המשפחתי בו נבלה את הלילה. מולנו צועד זוג אלבנים בגיל העמידה. פתאום, ללא כל התראה מוקדמת, פוצח הגבר האלבני בשירה בקולי קולות: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד"... הוא זיהה אותנו כישראלים; הוא כשלעצמו נוצרי קתולי, וזו הדרך בה הוא בחר להתחבר אלינו. החיבור הזה בינינו לבין הכפריים האלבנים היה שזור כחוט-שדרה במהלך כל הטרק שלנו באלבניה והיווה את הערך המוסף של הטיול. הרים ישנם בכל רחבי הקימוט האלפיני, אבל מקומיים אלבנים קיימים רק באלבניה.
היה זה היום הרביעי בטרק-החלוץ שקיימה חברת "אקו טיולי-שטח" בהרים האלבנים, בהדרכת שי טחנאי וכותב שורות אלה. בחו"ל מכונים הרים אלה "האלפים הדינאריים" והם נמתחים לכיוון מונטנגרו השכנה. האלבנים מכנים אותם מצידם "Bjeshket e Nemuna" ובתרגום לעברית "ההרים הארורים". הרים אלה מנותקים ממרכז המדינה ומרוחקים ממערכת המשפט, והחוקים אשר היו נהוגים כאן הם חוקי הקאנון אשר נוסחו במאה החמש-עשרה, היו מוסכמים על אנשי ההרים והיו חזקים מכל דבר. אחד הנושאים המרתקים בו דן הקאנון הוא נקמת הדם. בשעה שנרצח בן משפחה, או אפילו עובר-דרך פלוני בשטח המשפחה, מחוייבת המשפחה לנקום את דמו, אלא אם כן משולם כופר מוסכם תורתו. נקמת הדם צריכה להיות לפי כללים קבועים: הכלל החשוב הוא שהרוצח יוצר קשר מילולי עם הנרצח לפני הריגתו. לאחר הריגתו, יניח הרוצח את נשקו למראשות הנרצח, המושכב על גבו. עליו להשתתף בלוויית הנרצח ובסעודת האבלים, ולאחר הפסקת האש הזמנית המאפשרת זאת, הוא יודע שגם יומו להרצח קרב ובא. הוא ומשפחתו יכולים להסתגר במגדל מיוחד – "מגדל נקמת הדם". שם אסור לפגוע בהם, ונשות המשפחה (חוקי נקמת הדם חלים על הגברים בלבד) היו מגיעות לספק להם מזון. אחד המגדלים השמורים ביותר והנגישים ביותר נמצא בעמק ת'ת' (Theth), אליו הגענו ביום השני של הטרק. לאחרונה, ראה אור ספרו של אסמעיל קדרה האלבני- "אפריל שבור" – אשר עלילתו מתרחשת על רקע נקמות הדם בהרים האלבניים.
![]() |
| עמק ואלבונה ברכס "ההרים הארורים" |
אולי בעבר היו אלה הרים ארורים, אולם כיום ההרים מסבירי פנים ומקבלי אורחים. במסורת האלבנית מושרש מנהג ה"בסה" – כובד לאורח – והאורח שני רק לאלוהים לבדו. כך ניצלו מהנאצים יהודי אלבניה והיהודים אשר ברחו לכאן מהמדינות השכנות. כך גם אנחנו, כאורחים, הרגשנו בהרים כמו מלכים. המפגשים עם המקומיים תמיד היו לבביים ומהנים. משחק כדורגל, כנגד ילדים מקומיים בסמוך לכנסיית הכפר; משחק כדורעף בשילוב המשפחה המארחת בכפר רגאם (Rragam), הכנסת אורחים נדיבה בכל מקום בו התאכסנו או נעצרנו, הכוללת תה, קפה, יוגורט כבשים, דבש מעולה, רקי, (משקה חריף העשוי משזיפים או פירות אחרים), או טבק אורגני מגולגל במיוחד למעננו. אין ספק – האנרגיות החיוביות מוקרנות מכל עבר.
וכמובן - הטבע והנוף.
אנחנו מטיילים בעמקים מהם מתנשאים צוקים לגבהים של 1500 מטרים מעלינו. בחודש יולי עדיין מפוזרות שלוגיות פה ושם. אנחנו עוברים ביערות אשורים עבותים, גבוה יותר במעלה ההרים גדלים אורנים מרשימים, ומעליהם פריחה קיצית מרהיבה. בעמקים זורמים פלגי מים צלולים, משובצים במפלים משובבי נפש. ה"עין התכולה" הינה בריכה צלולה לרגלי מפל מים בעמק נחל קפריאה, אשר בקצהו סדרת מפלים מרהיבים החרוצים בסלע מוטמר בצבע וורוד. בלילות אנו לנים בבתי ההארחה הנקראים "מלונות משפחתיים" (Hotel Familjar): משפחות שהחליטו בעקבות התעוררות התיירות להסב את בתיהם לקליטת הטרקיסטים שלאחרונה מגלים חבל ארץ מיוחד זה.
במעלה עמק ת'ת' מזדקר צוק נישא: ההר אראפי (Arapi): הר אשר המפנה הדרומי שלו הינו קיר אנכי בגובה 800 מטר. צורתו הייחודית מהווה פיתוי לא קטן לחובבי הרפתקאות. כשעלינו לפאס שלרגליו, לא הרחק מגבול מונטנגרו, לא יכולתי להתגבר על הפיתוי. כראוי לטיול חלוץ, אחד הדברים ששאפנו לעשות היה לבדוק נתיבים חדשים. פסגה אשר צופה ל-360 מעלות, 500 מטר מעל לאוכף, היא בהחלט יעד ראוי לבדיקת נתיב חדש. במפה מסומן שביל העוקף את ההר, ויורד חזרה לעמק אשר שוכן 1500 מטרים מתחתיו. אושרה נענתה ברצון להצטרף אלי להרפתקה. הנתיב אל הפסגה מסומן ברוג'ומים (גלי אבנים) וחיצים אדומים, והוא מטפס בקלילות על סלעים חרוצים בחריצים קרסטיים עמוקים וחדים כסכינים. כל השטח מחורר בדולינות וסדקים קרסטיים, והחצים מתמרנים ביניהם. דווקא הקטע האחרון של ההעפלה הוא הקל יותר – שביל מתון יחסית אשר מוביל אותנו היישר לפסגה. ממנה ניתן לראות את העמק ממנו הגענו, את פסגת הר יזרצה (Jezerca) – הפסגה הגבוהה באלבניה הצפונית, בגובה 2693 מ' מעל פני הים, את ההרים שנמצאים מעבר לגבול עם מונטנגרו, ואת אגם הדולינה לרגלי האוכף ממנו התחלנו את ההעפלה. ירדנו בזריזות מתחת לצוק הפסגה, הקפנו אותה בין אינספור דולינות ופריחה עוצמתית, וחיפשנו את נתיב הירידה. השביל מכאן ואילך כבר לא היה מסומן, לא בחצים, לא בסימון השבילים האדום המקובל כאן, ולא ברוג'ומים. כשנכנס השביל ליער ונחסם בעצים שנפלו, החלטנו להמשיך בסקי- עכוז על העשבייה הרטובה והחלקה במדרון התלול, כאשר אנו מווסתים את מהירות גלישתנו באחיזה בעשבים ועצים מזדמנים. כאשר חשבנו שהמכשולים כבר מאחורינו, הגענו לראש מצוק אנכי בלתי עביר בגובה עשרות מטרים אשר חסם את המשך הגלישה. נאלצנו לפלס ת דרכנו בקו הגובה בתוך סבך היער, עד שהתחברנו חזרה לשביל המוביל אל העמק, אליו הגענו באור האחרון. לבית ההארחה הגענו לקראת חצות, עייפים אך מסופקים.
![]() |
| מפל המים גרונאסי בעמק ת'ת' |
מה עוד היה לנו כאן?
אוכל כפרי אותנטי, לחם טרי באפייה ביתית ומדריך מקומי מקצוען בשם ארמנד. בדרך להרים ראינו צדדים נוספים לאלבניה: בעיר שקודרה (Shkoder)התארחנו בבית הארחה מקסים שהוא גם מוזיאון ובית תרבות בשם טראדיתה אשר ממוקם בבית מגורים עתיק. בערב, לאחר ארוחה עשירה, היה קונצרט קאמרי מהנה בחצר הבית. למחרת, לפני תחילת הטרק, קנינו מצרכים בשוק המקומי ולא הפסקנו להתלהב מהמראות: רכבי תלת אופן כמו הווספות שהיו אצלנו מזמן, עגלות וסוסים, נשים מבוגרות יושבות על שפת המדרכה ומוכרות טבק לגלגול במשקל (עשרה אירו לק"ג...) תאנים – כל תאנה מלמיליאן, ומה לא... וכולם מחייכים אלינו ומסבירי פנים. בדרך חזרה מהטרק, אטרקציה שובת עין: שיט בספינה על אגם קומאן, שנוצר בעקבות בניית מערכת הסכרים ההידרו-אלקטריים על נהר הדריני. האגם התפתל בין קירות הקניון התלולים והנוף עוצר הנשימה.
אנחנו בדרך לטיראנה (Tirane)הבירה, בה נעביר את הלילה. מחר בבוקר נצא לסיור אחרון בעיר, לני שניפרד מהמדינה המקסימה עם הנוף הפיזי והאנושי שובה הלב...
![]() |
| השתקפות ההרים על מימי אגם קומאן |
* הכותב הינו מדריך טיולים בחברת אקו.
www.yoeloren.com
www.eco.co.il
מסע להרי הרילה בבולגריהבעקבות ה"אחווה הלבנה" ודמויות מן העבר וההווה.. מאת יואל אורן*
הרי הרילה בבולגריה, אזור "שבעת האגמים", אמצע אוגוסט 2010: באחו הירוק על שפת אגם ה"כליה" (ע"ש צורתה) בגובה 2282 מטרים מעל פני הים נעים כאלף אנשים לבושים לבן במחול איטי מתואם סביב לקבוצת נגני כלי קשת. אלה הם חברי ה"אחווה הלבנה", קבוצה דתית המשלבת יסודות נוצרים עם מוטיבים רוחניים מזרחיים המתכנסת כאן מדי שנה. את הזרם הקים פטר דאנוב (1864-1944), בן של כומר מהעיר וארנה שלחופי הים השחור. הוא למד כמורה במקום, ובשהותו בארה"ב נחשף לתורות המזרח. כשחזר לבולגריה היה מלמד את תורתו המשולבת. לזמן מה נכלא עקב פעילותו, אך כששוחרר היה ממשיך בשיעורים ממרפסת ביתו שבסופיה, וקהל התלמידים שלו הלך וגדל. הוא חש שסביב התשעה עשר באוגוסט אופפת אנרגיה קוסמית חזקה את אזור האגמים בהרי הרילה, והיה עולה לשם בכל שנה עם קהל מאמיניו. במהלך השהות בהר היו המתכנסים יוצאים בכל בוקר לקבלת האנרגיה ע"י פעילות המכונה "פניורית'מיק", המשלבת תנועה איטית במעגל כפול גדול בצעדים שנקבעו מראש לכל "ריקוד". את המוזיקה והתנועות הגה פטר דאנוב תוך כדי התבוננות רוחנית פנימית וחיצונית, והם קיימים בהרמוניה עם היקום. במהלך השלטון הקומוניסטי נאסרה פעילות האחווה הלבנה בבולגריה, אך הם המשיכו במחתרת ומחוץ לגבולות המדינה. עם נפילת החומות הם חזרו, ובגדול. הוזמנו ברצון להצטרף למעגל, ומראש הצטיידנו בבגדים לבנים כך שהרגשנו מאוד בנוח, להתמכר לשמש ולאנרגיות החיוביות...
![]() |
![]() |
| ה"אחווה הלבנה" במעגל אנרגטי |
דמותו של פטר דאנוב מצטרפת לשתי דמויות נוספות בעלות משמעות בהרי הרילה: איואן רילסקי ואיואן ואזוב. הראשון (876 – 946) היה הנזיר המתבודד (הרמיט) הראשון בבולגריה. הוא הגיע להרי הרילה והתבודד במערה ביער. רועה שפגש והתרשם מאישיותו הביא לפניו אדם שאיבד את שפיותו. תפילותיו הממושכות של איואן רילסקי הביאו להחלמתו, היה זה הנס הראשון אותו ביצע. הוא העלה על הכתב את תורתו, שעיקרה לשאוף לחיי צניעות, לעזור לאחרים ולא להתפתות לעושר. מספרים שהמלך הבולגרי פטר שלח מתנות זהב ואוכל כדי להביאו לאוהל בו שהה. הקדוש דחה את מתנות הזהב, את האוכל נעתר לקבל... לאחר שהלך לעולמו המשיכו ניסי הרפואה להתרחש ליד קברו. כשבדקו את הקבר, גילו שגופתו לא הרקיבה, אות היא לקדושתו של הצדיק. העבירו את גופתו לסופיה (אז נקראה סרדנץ), ובמאה ה12 התפלל קיסר ביזנטיון מנואל קומננוס החולה במשך שלושה ימים ליד קברו, עד שהבריא. במהלך השלטון העות'מאני הוסתרה הגופה והניסים פסקו. הסולטן מוראט ה-2, שהיה נשוי ליוגוסלבית נוצריה, אישר למאמינים לבנות מנזר בהרי רילה, ולאחר חנוכתו בשנת 1469 העבירו את גופת איואן רילסקי למנזר. יד שמאלו חשופה, על מנת שתסייע להעניק מזור לנזקקים. לאחרונה הוכר המנזר כאתר מורשת עולמי ע"י אונסק"ו. על מערת הנזיר נבנתה קפלה, שהיא יעד לעולי-רגל רבים.
![]() |
| מנזר רילה, מקום מנוחת עולם של הצדיק איואן רילסקי |
איואן ואזוב הוא אחד הדמויות המוערכות ביותר תרבותית בבולגריה. ספרו "תחת העול", המתאר את החיים הכפריים בבולגריה בצל המרי הכובש העות'מאני וניסיון המרד כנגדם (אשר נחל כישלון חרוץ, אך בדיעבד הביא את המעצמות ובעיקר את הרוסים לסייע ולהביא את השלטון העות'מאני בבולגריה לקיצו) הינו ספר חובה במערכת החינוך הבולגרית. על שמו נקראים התיאטרון הלאומי, כיכרות, רחובות, מרכזים קהילתיים, ואפילו עמק אחד בהרי הרילה ובקתת-הרים אחת, מהגבוהות בבלקן, בגובה 2300 מטרים מעל פני הים. בעמק הזה נהג איואן ואזוב (1850-1922) לבלות, ושם כתב את הפואמה "במדבר הרילה הגדול".
כיום רועים באחו מאות סוסים יפהפיים ואת הבקתה מתפעל אדם ציורי לא פחות: ואנצי (מבטאים על משקל בנצי). הבחור הגיע לכאן לראשונה בחורף שנת אלפיים כדי "לנקות את הראש" ומאז נשאר. במאמצים רבים הצליח לקבל אישור לקנות את הבקתה, וזוהי בקתת-ההרים (חיג'ה) הפרטית היחידה בבולגריה. את הכסף לפרנסתו הוא מרוויח בלונדון, שם הוא עובד כמתקין חלונות, שיפוצניק ובכל מלאכת ידיים נדרשת אחרת. החורפים כאן אינם פשוטים: הטמפרטורות יורדות לכדי 28 מעלות מתחת לאפס ועומק השלג מגיע לחמישה מטרים. ואנצי מספר שלא מעט פעמים נאלץ לצאת החוצה דרך החלון שבקומה השנייה כדי לפנות את השלג שחסם את דלת הכניסה. את האספקה לחורף, תפוחי אדמה, אורז וכדומה, מביאים על גב סוסים בספטמבר. הבקתה פתוחה לאורחים במשך כל השנה, אך בחורף מגיעים לכאן רק חבריו הקרובים של ונצי, ולעתים רחוקות טיילי-שלג מושבעים. כשהתארחנו בבקתתו, באוגוסט, המקום שקק חיים, ונהנינו לג'מג'ם עם ונצי בליווי גיטרות ומפוחית, בירה ורקי, הברנדי המקומי. ונצי מצידו מעדיף את השקט של החורף.
![]() |
| "עמק הסוסים היפים" סמוך לבקתת "איואן ואזוב" בהרי הרילה |
הטרק בהרי הרילה מזמן, בנוסף למפגש עם הדמויות מהעבר וההווה, גם טבע ונוף מרהיבים: נוף פנורמי מהפסגה הגבוהה בבלקן, הר המוסאלה שגבהו 2925 מטרים מעל פני הים; יערות, מפלי מים, צוקים, וכמובן אגמים. בחורף פועלים בשולי הרכס אתרי סקי מצוידים ברכבלים ובהם מסלולים בדרגות קושי שונות. ניתן לטייל במקום באופן עצמאי. חברת "אקו טיולי שטח" מוציאה טרקים מודרכים להרי הרילה בחדשי הקיץ.
![]() |
| מפלי סקקאביצה |
הכותב הינו מדריך טיולים בארץ, בירדן, בטורקיה והבלקן . www.yoeloren.com אתר חברת אקו: www.eco.co.il
מסע להרי הקצ'קרמאת יואל אורן*
![]() |
באחו הירוק במחנה הבסיס דילברדוזו, בגובה 2800 מטרים מעל פני הים, היו פזורים מספר אוהלים אלפיניים זוגיים. במרכז ניצב לו אוהל המטבח, ואנו ישבנו בו יחד עם ארול, הטבח הטורקי. השעה היתה תשע בערב, ובקרוב נפרוש אל שקי השינה כדי לצבור מעט כוחות לקראת ההעפלה מחר לפסגת הקצ'קר, הנקודה הגבוהה ביותר ברכס הפונטוס אשר בצפון מזרח טורקיה, שגובהה 3937 מטרים מעל פני הים. ארול מזג לנו ראקי, הגירסה הטורקית לערק, ואמר: "מכל הקבוצה שלכם יגיעו לפיסגה אולי חמישה". הוא הצביע על כל אחד ואחד וצירף חוות-דעת ציורית על סיכוייו לעמוד במאמץ הכרוך בהעפלה. למחרת, בשעה 5:00 נראו מספר דמויות צועדות במעלה השביל. שעתיים לאחר מכן נפרש לעיניהם אחד המראות היפים ביותר שראו: אגם בצבע טורקיז, מאחוריו מעין תיאטרון של סלעים וולקנים אדומים, מעוטרים בשלוגיות צחורות, ומעל הכל השמיים הכחולים. הגענו אל "אגם הים", המרהיב שבין אגמי הקרחונים ברכס כולו. כאן נפרדנו משניים מחברינו, אשר בחרו לבלות את היום סביב האגם. אנו המשכנו בהעפלה התלולה, בעקבות פאתי, מדריך ההרים האלפיני שלנו. בשעה 11:30 הוא מכנס אותנו, ואומר: "בקצב הזה לא נגיע לפיסגה. אנחנו הולכים לאט מדי ואנו עלולים להיקלע לחשיכה. אם אתם רוצים להמשיך, שני אלה (מצביע על שני האיטיים שבחבורה) חייבים לפרוש כאן ולחזור לאגם. יחד איתם אין לנו סיכוי." הדילמה היתה קשה, אבל קיבלתי החלטה. "פאתי", עניתי לו, "We are Israeli animals!. אתה לא מכיר את כח הרצון שלנו. תוביל אתה את שאר הקבוצה, ואני אקח אחריות על השניים האלה. ניפגש למעלה!" הקבוצה יצאה ואנו בעיקבותיהם. בשלב מסויים כבר קיוויתי שהצמד יוותר מרצונו, אבל הם פשוט המשיכו בכח הרצון בלבד. ארבעה צעדים, מנוחה קצרה. עוד חמישה צעדים ומספר נשימות. בשעה אחת וחצי היצבנו את רגלינו על הפיסגה. "פאתי, The Israeli animals are on the summit!!!" המראה היה מרהיב. הנוף נפרש לכל הכיוונים: הים השחור בצפון, ורכסי ההרים מסביב. היה שווה את המאמץ! המים בסיר שהבאנו כבר רתחו, והעברנו בינינו כוסיות של מרק אינסטנט ישראלי ללא הפסקה: מרק תירס, מרק אפונה, מרק ירקות, ולבסוף קפה. התחלנו לרדת. על גבול האור פגשנו בארול שנאלץ לאכול את כובעו...
![]() |
היה זה שיאו של הטרק לקצ'קר שארגנה חברת אקו. הטיול מתחיל בעיר ארזורום, בירת מזרח טורקיה. אל העיר מגיעים אחר הצהריים, ומנצלים את הזמן להיכרות ראשונית עם התרבות הטורקית. דת האיסלאם במזרחה של הארץ חזקה יותר למראה. טורקיה מוגדרת כמדינה מוסלמית חילונית, אבל במזרח שכיח לפגוש נשים רעולות-פנים וסממנים דתיים נוספים. למרות זאת, הסובלנות והפתיחות כלפי זרים רבה. אנו מוזמנים לבקר במסגדים העתיקים ולצפות בתפילות ובלימודים במדרסות. לפני מאות בשנים הגיעו לכאן מהמזרח הסלג'וקים (הם שלטו גם בארץ תקופת-מה) והביאו עימם תרבות מפוארת שהותירה את רישומה במוסדות לימוד, דת, רפואה וסעד שמבניהם עדיין עומדים כעדות. ארזורום מפורסמת גם ב"אולטו טאשי", אבן וולקנית שחורה וקלת משקל להפליא, המשמשת לייצור תכשיטים ומסבחות. כאן גם המקום להכיר את ה"ברדק צ'אי" - ספל התה, המשקה הלאומי הבלתי מעורער, אשר ילווה אותנו גם לפסגות הגבוהות ביותר. מארזורום נסענו דרך עמק נהר הטורטום הזורם בתוך קניון אדיר קירות והגענו לכפר נידח. במרכז הכפר הופתענו לגלות שרידים מפוארים של כנסייה בת אלף שנה, עת היה האיזור בתחום שלטון הממלכה הגיאורגית. בכפר אנשים מסבירי-פנים המקדמים אותנו בחיוכים. שיטוט בין בתי הכפר הוא חוויה בפני עצמה: בתים דו-קומתיים, בקומה העליונה חיה המשפחה. בקומה התחתונה מתגוררת...פרה! עצי צפצפה גבוהים צומחים מכל עבר ובפינה מכולת המגישה...ברדק צ'אי כמובן! המשכנו לנסוע, והגענו אל נהר ברהל - ערוץ הדבש, עימו נמשיך בדרך עפר וברגל עד מקורותיו בקרחונים הנמסים. בדרך עצרנו לארוחת דגי פורל בתנור - המאכל האולטימטיבי בהרי הקצ'קר. כשהגענו לכפר ברהל, התמקמנו בפנסיון המקסים "מרסיס" (ע"ש אחת הפסגות ברכס). זהו בניין ציורי, תלת-קומתי על שפת הנהר ובלב היער. הוא בנוי בשילוב עץ, חומר הגלם הנפוץ כאן ביותר, ומשולחן האוכל הממוקם במרפסת נפרש הנוף המשגע. ליד החניה גדל עץ דובדבן גבה-קומה שפירותיו מפתים אותנו לטפס על גג ה"דולמוש" (הטרנזיט בו אנו נוסעים) על מנת לקטפם. את הציוד שהורדנו מגגון הרכב מעלים לקומה השלישית במעין אומגה המתוחה בין החניה לפנסיון. הגיע הזמן לחלץ עצמות, ואנו יוצאים להליכה רגלית במעלה היער. באחד העיקולים מתגלה לעינינו הכפר קיליון ואנו מופתעים לשמוע צלילי מוסיקה. אנו הולכים כמוקסמים בעקבותיה כדי לגלות מעגל "דבקה" של אנשים אשר חלקם לבוש בחליפות וחלקם בבגדי עבודה. במרכז המעגל נמצא המרקיד, האוחז בידיו חמת-חלילים מקומי הנקרא טולום, שאת צליליו שמענו למרחוק. מסתבר ששתי אחיות מהכפר ייתחתנו הערב עם בחירי ליבן, והשמחה רבה. אנו מוזמנים להצטרף למעגל החוגגים. למשך מספר דקות מתרחש לו חיבור תרבותי מעניין, אך הדרך קוראת לנו ואנו נאלצים להיפרד. בהמשך יורד השביל אל קניון בזלת מרהיב, ועם דמדומים אנו חוזרים אל הפנסיון. הגיעה העת לברדק צ'אי נוסף ולארוחת ערב...
![]() |
![]() |
למחרת ערכנו טיול של יום שלם אל הר ששת האצבעות, והגענו אל הראשון מבין אגמי הקרחונים שנפגוש ואחד היפים שבהם. הגובה 2800 מטרים מעל פני הים, את יער הערערים הארזיים עזבנו 800 מטרים מתחתינו, וכאן אנו באחו ירוק מעוטר בשיחי רודודנדרון ובפריחה אלפינית יפהפיה. מאחורי האגם השלג עדיין עמוק ואנו נמצאים בלב גלוית נוף קיטשית של הרים, שדות, פרחים, אגם ושלג. חזרנו לקראת אחר הצהריים לכפר, עלינו על הדולמוש ונסענו במעלה הברהל עד שנגמרה דרך העפר. הגענו אל נקודת היישוב האחרונה לפני פסגת הקצ'קר.
שלושה ימים ערך הטיפוס לפיסגה וחזרה. ארול דאג שנאכל טוב גם בשטח והימס את ליבנו בראקי. קומקום התה לא מש מהכירה הניידת וברדקי הצ'אי הוגשו בשרשרת. ישנו באהלים אלפיניים דו-שכבתיים שהגנו מרוחות הערב. הציוד הגיע למחנה על גבי פרדות חרוצות.
ביום הבא חצינו את קו הרכס. הפונטוס מקביל לים השחור מדרום ויוצר אפקט של "צל-גשם": מדרום לרכס, היכן שטיילנו, 900 מ"מ גשם ושלג בשנה. מצפון - 2500 מ"מ! השינוי קיצוני: פרחי ענק, נהרות שוצפים וערפל, המטפס בנחישות מהים השחור אל ההרים. נוף מיסטי לחלוטין! במורד ממתין לנו כפר הנופש איידר עם מלון מזמין וחמאם שבו בריכה גדולה אשר ניזונה ממעיינות חמים וטמפרטורת המים שבה כ 45 מעלות. אכן תענוג!
למחרת נרגענו מהטרק בטיול נינוח בין נחלי ומפלי האיזור ושדות התה האינסופיים. למחרת נסיעה ארוכה אל מנזר סומלה החצוב בקורות קניון סלעי. מעין "קרנטל", אך הסביבה מיוערת, נחל זורם מתחתיו וערפל כמעט תמידי עוטף אותו. הגיע הזמן להיפרד מהנופים, מהמדריך הטורקי פאתי ומברדק הצ'אי, לעלות למטוס בנמל התעופה של העיר טרבזון ולטוס הביתה.
המסע ארך תשעה ימים, הדריכו מדריך ישראלי אחד ושני מדריכי הרים טורקיים, הצוות כלל גם את טבח השטח ארול ושני עוזרים ושתינו בו בממוצע 60 ברדקי צ'אי לאדם...
* הכותב הינו מדריך טיולים בחברת אקו.












